<h1>צידה לדרך מ"ב כ"ב פי"ב</h1>
<h2>דף פב:</h2>
כלאי הכרם בארץ ישראל אסור מן התורה לקיימן ולזרען ואסור ליהנות מן הפרי היוצא מהם ובחוצה לארץ מדבריהם. הלכך ספקו בארץ אסור ובחוצה לארץ מותר. (כל כלאים) [כלאי זרעים] בארץ ישראל אסור לזרען ולקיימן ומותרין באכילה ובחוצה לארץ מותר לערבם ביחד ולזרעם לכתחלה. אי זהו כלאי הכרם כשזרע ב' מיני תבואה או שני מיני זרעים עם חרצן יחד. אבל מין אחד וגם חרצן או שני מינים בין הגפנים מותר לזורען בחוצה לארץ. ויש דעות אחרות בזה ולא ראי זה כראי זה. וכדי שלא תלך בדרך חטאים. לא תזרע כרמך כלאים.
<h2>דף צז:</h2>
חכמים אמרו שיש איסורין שצריך לטועמן אם יש בהם טעם האיסור ויש שאומרין שצריך (לטועמן אם יש בהם טעם האיסור ושצריך) לטועמן קפילא ארמאה היודע בטעם התבשילין. ויש איסורין שאמרו חכמים בששים. כיצד מין בשאינו מינו בדבר של היתר צריך לטועמו. כגון תרומה שנתערבה בחולין והוא מין בשאינו מינו יטעמנו כהן. אם אין בו טעם תרומה מותר. ואם הוא דבר אסור כגון בשר בחלב יטעמנו קפילא ארמאה. ואם יאמר שאין בו טעם חלב מותר. ויש אומרים שצריך אומן בדבר ומסיח לפי תומו. אבל מין שנתערב במינו כגון חלב בשומן שאין יכול אדם לעמוד על אמתת הדבר או מין בשאינו מינו של איסור ואין לנו קפילא ארמאה שיטעמנו שעורו בששים כשמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו (אחד) [אחר] שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמו (אבל אם) [אלא שאין] אנו יודעין כמה הוא בזה אנו סומכין על טועם ארמי אבל כשגוף האיסור נתערב וצריך ששים לבטל אין לסמוך על הטועם ארמי (אפילו) בפחות מששים. וכשיש ששים אין אנו צריכין שיטעום כלל. ולזה הסכים גדול של דור בין נתערב איסור בהיתר מין במינו כגון חלב בשומן בין נתערב מין בשאינו מינו כגון חלב לתוך גריסין ששעורו בששים וגדול מן הראשונים כתב שמין במינו אחר שאינו נותן בו טעם מן התורה בטל ברוב אלא חכמים אמרו שיבטל בששים. ושלא במינו אסור מן התורה עד ששים ואין לוקין עליו עד שיהיה בתוך ארבעה ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור ואז יהיה חייב על כל זית וזית ממנו. הלכך אם נתערב מין במינו ונשפך עד שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אם נודע בודאי ש(י)היה רובו היתר מותר אחר שהוא ספק מדבריהם תולין להקל ואם לא נתבאר שרובו היתר אסור. ואם נתערב בשאינו מינו ונשפך אסור מפני שהוא ספק מן התורה. ויש אומרים שאם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך [רואין את שאינו מינו כאילו אינו ותולין לומר שמינו היה רוב ונתבטל כי היכי דאמרינן] רואין את מינו כאלו אינו להקל ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו לפי האומר מין במינו אינו בטל. במה דברים אמורים בשאינו לפנינו כגון שנשפך. אבל אם הוא לפנינו אלא שאינו בקי לשערו אפילו מדבריהם אין תולין להקל. ולפי זה כחל אע"פ שהוא מדבריהם צריך ששים כנגדו. וגדול מהצרפתים כתב שמין במינו אינו בטל אפילו באלף. ומין בשאינו מינו אינו אלא מדבריהם ולדבריו תולין להקל בספק מין (במינו) [בשאינו מינו]. וגדול הדור הסכים לדעת הראשונה שכתבתי. אין צריך לומר איסור שנתערב בהיתר ונמוח בתוכם שצריך ששים לבטלו אלא אפילו מכירו והוא שלם וזרקו צריך ששים כנגד כל האיסור שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו. לפיכך המבשל בקדרה איסור שהיא בת יומא או תחב כף של איסור בהיתר וכיוצא בו בשר בחלב צריך ששים כנגד כל מה שתחב מהכף שאין אנו יודעין כמה בלעו. וכל זה בין של חרס או של עץ או של מתכת. ובכף של מתכת מחמירין להצריך גם כנגד כל הבית יד לפי שהמתכת חם מקצתו חם כלו. אבל אם בשל בקדרה היתר לא נאמר שגוף הקדרה תצטרף לבטל האיסור שהרי להחמיר אמרו ולא להקל. ואין משערין אלא מה שבתוכה. ואם ידוע כמה הוא האסור כגון כף חדשה שבלעה כזית חלב ואחר כך ביומו נער בה קדרה של בשר אין צריך אלא ששים לבטל הכזית שבלעה אבל כף ישנה שנער בה כמה פעמים אין יודעין כמה בלעה ומשערין בכולה. חצי זית של איסור שנתערב בהיתר צריך ששים חצאי זיתים של היתר לבטלו. ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות צריכה ששים ואחד לבטלה. ולפי שיש ביצה גדולה וקטנה הוסיפו אחת כדי להשוות מדתן. לפיכך אם נתערבה בתבשיל בטלה בששים. כל שאר איסורין בין של תורה בין של דבריהם צריך ששים לבטלם חוץ מחמץ בפסח ויין נסך כאשר יתבאר במקומו וחוץ מטבל וערלה ותרומה. חתיכת נבלה שיש בה עצמות מצטרפין לאיסור אם החתיכה נתבשלה קודם שנפלה לקדרה. ועצמות של היתר מצטרפין להתיר לפיכך הבא לבטל איסור שנפל לקדרה יצרף כל מה שבקדרה רוטב ובשר וקיפה ועצמות ואפילו עצמות איסור אבל גוף הקדרה אינה מצטרפת לא עם ההיתר ולא עם האסור בד"א כשנפלה חתיכת האיסור כשהיא חיה אבל נתבשלה תחלה עצמות שבה מצטרפין לאיסור. האיסור וההיתר יש לו לחכם לשערו כפי מה שבא לפניו. ואין לומר בהם יותר היה ונתמעט אלא הכל כפי מה שבא לפניו כך משער הקדרה. הקדרה שנפל בה איסור והוסיפו בה מים בלא כוונה מצטרפין שכל האיסורין שרבה בהן בשוגג מותרין במזיד אסורין בד"א שאסורין למבטל כדי שלא יהא רגיל בכך. אבל לאחרים מותר. אפילו באיסור מדבריהם אסור להרבות כדי לבטלו ואפילו בא מאליו אסור להרבות עליו. שהרי לא התירו להרבות עליו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור לפי שהאיסור נשרף וכלה. איסור שנתבטל ונוסף עליו איסור חוזר ואוסר כל המותר בין במינו בין בשאינו מינו בין ביבש בין בלח. והמאכל נתעב ונאלח. ובפיך לא יצלח. שלא תשכח תבא בכלח. אלי קבר. ואם בעל נפש אתה בין תבין. בהלכות עירובין.
<h2>דף קלו:</h2>
כלאי הכרם בארץ ישראל אסור מן התורה לקיימן ולזרען ואסור ליהנות מן הפרי היוצא מהם ובחוצה לארץ מדבריהם. הלכך ספקו בארץ אסור ובחוצה לארץ מותר. (כל כלאים) [כלאי זרעים] בארץ ישראל אסור לזרען ולקיימן ומותרין באכילה ובחוצה לארץ מותר לערבם ביחד ולזרעם לכתחלה. אי זהו כלאי הכרם כשזרע ב' מיני תבואה או שני מיני זרעים עם חרצן יחד. אבל מין אחד וגם חרצן או שני מינים בין הגפנים מותר לזורען בחוצה לארץ. ויש דעות אחרות בזה ולא ראי זה כראי זה. וכדי שלא תלך בדרך חטאים. לא תזרע כרמך כלאים.
